יונתן אופק גדל במשפחה שהעניקה לו את הכלים והיסודות של אמנותו. יצירותיו המוצגות בתערוכה זו, מורגש בהן הניסיון להגיע דרך היצירה אל המהות. עבודותיו יונקות את השראתן ממקורות שונים: ציורי מערות פרה-היסטוריים, אמנות המזרח הרחוק, ואמנות מסופוטמית, נוצרית קדומה ודרום אמריקאית. טעון בהשפעות שונות, מציע אופק ביצירתו דבר-מה רענן ומקורי, שזרעיו טמונים בעולמות האינטואיטיביים של האמן.

יצירתו של יונתן אופק המוצגת בתערוכה עוסקת כל כולה בדואליות של היחסים בין בני זוג. זוג הוא היחידה החברתית הקטנה ביותר; כפי שאומר יונתן, שני בני הזוג הם כשתי נקודות שביניהן מחבר קו. וקו הקשר האנושי עובר כאן דרך הידיים: ידי כל הדמויות גדולות, הרבה מעבר לפרופורציות של הגוף. הדגש הזה על הידיים יוצר תחושה של קשר רגשי אקטיבי, קשר שבמרכזו המעשה. אחד מבני הזוג מכוון אל חברו, כמצביע על קיומו; אחד מנסה לחנוק את חברו/אויבו; אחד מברך את האחר, מנחם אותו, מפנה אותו בהיותו פצוע, שולף קוץ מרגלו. היחסים בנויים סביב העשייה, המעשה הטוב או המעשה הרע.

מצוות וחוקים רבים במקורות היהודיים מדגישים אף הם את הצד המעשי שביחסים שבין אדם לחברו, המהווים בסיס לחיים המשותפים של משפחה, קבוצה, עם. העבודות של יונתן מציעות מעין אינדקס, מילון של סוגי היחסים בין בני זוג, הבנויים סביב המעשה. יש בפסלים מטענים רגשיים עזים של קשר קרוב, הנעים מאגרסיביות וכוחניות לעדינות ואינטימיות. הדמויות אינן מזוהות בתור גבר או אישה, הן אינן בעלות מאפיינים המייחדים אותם: תווי פניהן דומים, בגדיהן זהים וחסרי אפיונים של מקום או תרבות. במובן זה אלו הם אבות טיפוס לכל אדם.

מלבד הידיים, בולטים גם תווי הפנים והעיניים של הדמויות. מאפיינים אלה מקשרים אותן לפיסול המסופוטמי השומרי (למשל הדמויות של האל אבו עם כהנים ומתפללים במקדש מתל אסמר מהאלף השלישי לפנה”ס), לפיסול פרה-קולומביאני, וכן לאיקונות נוצריות קדומות שבהן העיניים היוו מרכיב חשוב ביצירת הקשר בין הדימוי של האל למאמין. חיוכן מזכיר את חיוכן האלמותי של הפסלים היווניים הפרה-קלאסיים. הדמיון בין הדמויות הופך אותן גם לצל זו של זו; לעתים נדמה שמדובר במאבק פנימי – שני כוחות בתוך אחד הפועלים יחד, מתנגשים ואוהבים, רבים ומתפייסים.

יונתן יוצר בצורות שונות ודרך נושאים וסגנונות שונים, אך הכיוון של יצירתו הוא ההתכוונות למהות. זו המהות שנוצרת על ידי בחינת מערכת היחסים בין שני אנשים, שהם הבסיס לחיים משותפים. יצירתו מציעה את מה שנדמה שלעתים חסר באמנות של ימינו: ראשוניות, חיוניות, יסודות הקשר בין בני אדם.