שם תערוכתו החדשה של יונתן אופק, "דרך קבע", טומן בחובו שניוּת: קביעות ושגרה – בצד דרך שהיא שינוי מתמיד, נדודים, חיפוש וגילוי. דרך הקבע שמציע אופק היא המסע. עבודותיו בתערוכה נושאות מסע זה, על חלומותיו וחרדותיו.

בתערוכה סירות, עגלות, בתים ונופים עשויים נחושת וברונזה. כל פרט בעבודות צופן סיפור שונה, ברבדים שונים, מודעים ולא מודעים. העבודות אילמות וחידתיות, הן אינן עוזרות לחשוף תכנים אישיים אלא להחביאם. אופק מעיד כי הבנתו את עבודותיו מתחדדת בחלוף הזמן.

אוסף העבודות בתערוכה מוביל את הצופה אל מקום והעדרו, אל כמיהה לשייכות ותחושת תלישות. הן מעלות שאלות על יהדות וישראליות, על ספקות וזהות, על חרדת קיום ואובדנות, על פליטות והקרבה. העבודות ניזונות מהתרבות ממנה צמח: תיבת נח, מטה אהרון, עגלת הנדודים, הגלות, השיבה התלויה על בלימה.

הנופים שאופק יוצר הם מקומות רעיוניים, בלתי מושגים. מקום עבורו אינו מרגוע, אלא נוף בדידות ותזכורת להעדר השייכות השוכן בו מדורי דורות. המקום הוא לא להיות במקום אליו אתה כּמֵהַ.

מרבית העבודות בתערוכה הן סירות. מלבד ההשראה מן האמנות העתיקה (תבליטים של סירות פניקיות, סירות מתים מצריות, דימויי תיבת נח ימי ביניימיים) בסירות ישנם גם זיכרונות של ילד ואב היוצאים לדוג עד שקיעה, מעורבים במחשבות על ארעיות ישיבתנו בארץ ושאלות לגבי נכונותה נוכח מחיר הדמים שהיא גובה. הסירות משיטות תקווה באשר הן מייצגות תנועה, התקדמות והתכוונות למטרה מבלי להשיג אותה, מבלי להיאחז בדבר.

עבודות אחדות נושאות דימויי עגלות ואלונקות. גם בן ניכרת השפעת האמנות העתיקה (מיקרוליתים, תרבות הפאקירים באמנות ההודית העתיקה). הן תוהות על נדודים, שיבה ופרידה. עבודות אלה מתקשרות לכאב ולהלקאה עצמית, אך גם לכח סבל והישרדות.

אופק אינו מתכחש לשיח אותו הוא מקיים עם אביו ועבודתו. מהי דרך, מהי מטרה, האם הן היינו הך? מה מקומם של אומנות וחומר בתרבות? מהו מקום? במהלך התפתחותו כאמן למד אצל אהרל'ה בן אריה עבודה בפח נחושת, ומפחח קשיש בעיר העתיקה בירושלים ייצור כלי פח. השימוש שלו בנחושת ניזון מן המסורות ומידיעת תכונותיו: הנחושת הרכה והמתמסרת מוליכה את רצונות האמן כפי שהיא מוליכה חשמל.
חשוב לאופק ללמוד מ"זקני השבט" ולשמר זיכרון של דרכים ומהמורות כאמצעי הגנה. עם זאת, עשייתו האמנותית אינה אך דיון, אלא גם דרך להלך בה.